הסכם זה רלוונטי לזוגות מעורבים בהם האישה יהודיה והגבר לא יהודי או להיפך. סמכות התרת הנישואין היתה נתונה בעבר רק לבית המשפט העליון אולם, החוק בנושא השתנה וכיום בית המשפט לענייני משפחה שבתחום סמכותו מתגוררים בני הזוג, הוא הסמכות להתיר את נישואיהם.

כאשר יוגש לבית המשפט לענייני משפחה "הסכם התרת נישואין" יבקש בית המשפט לראות מסמכים אותנטיים המעידים על דתו של בן/בת הזוג הלא יהודים, בכדי להחליט האם יש צורך בפנייה לסמכות דתית ספציפית לשם מתן פסק הגירושין בעניינם של הזוג, כלשון חוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), תשכ"ט-1969 :

"הוגשה לבית המשפט בקשה להתרת נישואין ואחד מבני הזוג הוא יהודי, מוסלמי, דרוזי או בן אחת העדות הנוצריות המקיימות בישראל בית דין דתי, או התעורר ספק ביחס להשתייכותו של אחד מבני הזוג לעדה דתית כאמור (בחוק זה – בן דת מוכרת), או ששני בני הזוג הם בני דתות מוכרות שונות, יפנה סגן נשיא בית המשפט או שופט מוסמך בכתב, לראש בית הדין הנוגע בדבר, כדי שיקבע אם יש צורך בגירושין על פי הדין הדתי שלפיו הוא דן, ולו מספק, כדי שבן הזוג שעליו חל אותו דין דתי יוכל להינשא מחדש"

יש לציין שבית הדין הרבני אשר הוא הסמכות לגבי גירושין של יהודים, דורש שהצדדים יקבלו "גט לחומרא" מבית הדין גם במצב בו רק אחד מבני הזוג יהודי, הווה אומר- כל נישואין של יהודי/ה מחייבים מעבר בבית הדין הרבני, אולם מדובר בתהליך קצר מסידור גט של בני זוג ששניהם יהודים, ללא טקס הגיטין.

מעבר לכך, הסכם פרידה של זוג בו רק אחד מהצדדים יהודי הינו הסכם זהה להסכם גירושין של זוג יהודים, וכולל בתוכו את אותם נושאים ועניינים הנובעים מהנישואין, ועל הזוג להגיש ההסכם החתום לאישור בית המשפט לענייני משפחה בכדי ליתן לו תוקף של פסק דין.

מבחינת החוק מערכת יחסים זו הינה מערכת של שיתוף רכושי לכל דבר ועניין, בדיוק כמו השיתוף הנובע מנישואין של יהודים, ועל ההסכם לדון בענייני רכוש, מזונות הילדים, משמורת וכיוצ"ב כל הנובע מהנישואין.